סיפור קצר.. עברתי בשנת 98′ לתל אביב מבאר שבע. מיד התחלתי להופיע עם כל מיני הרכבים, ובאותו זמן הייתי מורה לתופים בכלי זמר בדיזנגוף בתל אביב. (פעם היה בית ספר בקומה התחתונה.) תמיד אהבתי לנגן, להופיע, להיות על במה אבל היה אצלי משו מאוד חזק בתחושה של להיות מורה לתופים. עבורי התלמידים תמיד היו ועדיין חלק מאוד חשוב בחיי והרגשתי שאני יכול לתרום להם המון. עם הזמן התחברתי להמון תלמידים וממש יצרתי קשרים חזקים ומשמעותיים גם עבורי. הרגשתי סיפוק אדיר, הגשמה עצמית ותחושת שליחות.
ביום הלימודים הראשון שלי ב 98′ בכלי זמר היה ילד אחד חמוד מאוד, ביישן, לא מדבר הרבה, אבל עם המון רצון ללמוד לתופף ומלא חוש הומור. אז התחילה מערכת היחסים בינינו. הילד הגיע כל שבוע לשיעור, אף פעם לא פיספס, תמיד התאמן והיה משקיען גדול. מאוד נהנתי ללמד אותו והיה לי ממש כיף. בינתיים הילד הזה גדל ואני גדלתי יחד איתו. לאחר כשלוש שנים בית ספר נסגר והילד הגיע אלי הביתה ללמוד. וממש נעשינו חברים קרובים. הוא עבר איתי את כל הקשיים של מבוגר את שעות האימונים שהשקעתי בתופים, הלימודים ברימון, להצליח כנגן, החברה הראשונה הרצינית שלי.. ועוד כל מיני דברים שהחיים הזמינו. תמיד היה בינינו חיבור חזק ושהילד הזה התגייס חשבתי עליו ודאגתי לו, היה לי חשוב שהוא יהיה מאושר ושיהיה לו קל וכמובן שלא יפסיק לתופף! וגם זה הסתדר.
לאחר שחרורו מהצבא המלצתי לו שילמד ברימון כמוני. ופתאום שמתי לב שהילד הזה כבר לא כל כך ילד.. נהייה גבר! התחיל לנגן, להופיע, להסתובב עם בנות, הרגשתי כמו אבא גאה. ואז נסעתי ללמוד בברקלי בבוסטון לשנתיים וידעתי שלא ניפרד כי היה בינינו חיבור חזק. שחזרתי מחו”ל הבחור התחיל לעבוד כמורה לתופים אצלי בשי פסטרנק בית הספר לתופים, ופתאום נהינו גם שותפים עסקיים. לפני שלוש שנים התחילה ללמוד אצלי בחורה מדהימה והייתה לי הרגשה שהיא יכולה להתאים לבחור שלי.. עשיתי קצת מניפולציות והיכרתי בניהם.
אנשים אמרו לי שאני מתופף טוב, מורה לתופים מגניב, הקלטתי מוזיקה עם אמנים שונים, כתבתי ספרים, כתבתי מוזיקה שאנשים אהבו, מאתיים אלף צפיות בסירטונים, אלפי לייקים, הופעתי מול קהל גדול, עשיתי כיתות אמן בכל הארץ וקיבלתי מחיאות כפיים סוערות אחרי סולו..
אבל..לאחרונה הבנתי את המשמעות האמיתית של מחיאות כפיים. כאשר האמא של הבחור אמרה לי תודה בחתונתם על כך שלמדתי אותו תופים כל השנים, ושהכרתי לו את הבחורה שהיום היא אשתו, כל המוזמנים מחאו לי כפיים והרגשתי את המשמעות האדירה של להיות חבר, מורה לתופים ומורה לחיים.
אני נהנה ללמד ובשבילי זה לא ברירת מחדל אלא דרך חיים. אני אוהב אנשים יותר משאני אוהב מוזיקה. וחיבוק כזה אי אפשר לקבל מקהל בהופעה זה פשוט משו אחר!! תמיד אנחנו תלמידים, וגם לפעמים כולנו קצת מורים של מישהו ודברים קטנים שאנחנו עושים או אומרים יכולים לשנות חיים למישהו אחר.. חשוב להיות מודע, והכי חשוב לאהוב כל הזמן!!
שלכם שי פסטרנק..
